היום יותר מפעם ה"אינדיווידואליות" פורצת את גבולות ה"אחידות" ושואפת לתת ביטוייה ולשאת קולה למרחקים.
עד היום האבחונים להפרעת הקשב והריכוז נערכים עפ"י ממצאים של תוכנות כאלה ואחרות שאני לא יודעת עד כמה הן מהימנות.
לפני כמה ימים הגיע אליי מייל על-פיו אמא מספרת שבנה הלך להיבחן במבחן "TOVA" ובחנו אותו לפני נטילת כדור הריטלין ואחרי נטילת הכדור. אלא שהאם קיבלה את הכדור היא החליטה לתת לבנה כדור סוכרזית במקום הריטלין ובנה ערך את המבחן. כמובן שאותו המאבחן אמר שיש שינוי במבחנים לפני הכדור ואחרי נטילתו ואז האם אמרה לו שבנה בכלל לא נטל את הכדור אלא כדור סוכרזית בלבד. המאבחן כמובן היה נבוך והגיב בצורה מתגוננת.
מקרה זה כמו גם הרבה מקרים אחרים יש בהם די בכדי להוכיח כי קיים האלמנט הפסיכולוגי ומעט נוירולוגי שאת הבדיקה הזו כמעט ולא עושים.
אחרי נסיונות כושלים של נטילת כדורים כאלה ואחרים ואכזבה שנחלתי כתוצאה ממפגשים רבים עם כל מיני אנשי מקצוע בחרתי למצוא דרך "לטפל" בהפרעה הזו ע"י גורם משפיע שהוא ההיבט הרגשי-נפשי.
האתגר של לוקה בהפרעת קשב וריכוז שיותר נכון בקושי לקבל את מרות ותנאי מסגרת ה"דרך אחת" של בית-הספר ומוריו הוא להתמודד עם הפערים שנוצרים בתוכו כלפי עצמו וכלפי החברה שפתרונם הינם בתחום הרגש והמחשבה.
ישנם שיקראו לזה ערך עצמי נמוך ו/או חוסר ביטחון עצמי ולא משנה איך זה נקרא אלא שזה קיים.
החלטתי במסעי בחיים שחקרתי את נפשי לדעת ללמוד בצורה חווייתית רגשית.
נחשו מה הייתה התוצאה?! מרקיעת שחקים.
התחלתי להביא מעצמי את תסכוליי, מרירותי, פעריי לידי ביטוי דרך יצירה אינטואיטיבית ששחררה אותי מכבלי החינוך ("צריך","חייב", "רצוי") ומתוך כל התהליך הזה שאינו פשוט אך מרתק נולדה בתוכי אהבה והערכה לעצמי.
אשר אין איש מקצוע שיכול היה לתת לי את מתנה זו מלבד אני לעצמי.
תמיד אומרים שמי שיודע הכי טוב הוא אני לעצמי.
מה שקובע את התנסויות חיי מלבד הגורל שנכתב זה מה שאני מרגישה כלפי עצמי אשר אותו אני גם משדרת הלאה החוצה ממני.
בקיצור, השלמתי ואני משלימה עם "חוסר התאמתי" ללמוד לימודים אקדמאיים שדורשים צייתנות, תנאים ברורים, ציונים שמגדירים את טיב ואיכות לימודיי, מיקוד ומסגרת חונקת.
לכל אותם האנשים שכביכול מאובחנים כלוקים בהפרעת קשב וריכוז מאופיינים כאנשים רבגוניים מלאים ביצירתיות ובדימיון פורה, בנתינה וברצון לעזור, באהבה ובטוב-לב אשר חשוב ויקר להם יותר מכל הוא לתרום ערך מוסף לחברה, לעולם.
הם לא יכולים לחיות כרובוטים ש"צריכים" להיות, לעשות, לרצות דברים ספציפיים אחדים. הראייה שלהם היא יותר מרחבית ומפוכחת. האינטיליגנציה הרגשית שלהם גבוהה ועמוקה לכן הם יודעים הרבה דברים על אנשים שהם פוגשים, על דברים שקורים.
הם זן אחר של אנושיות. מטרתם לחולל שינוי בעולם והמקובעות במה שהדור הקודם יצר, העריך, הוקיר כבר יוצר היום תקיעות של הדור החדש.
הרי כל הזמן אנחנו מבקשים שמשהו טוב יקרה בעולם הזה, שיבוא שלום ושלווה עלינו, וכשזה מתחיל בשלבי התהוות ע"י דור שלם של "ילדי האינדיגו" אז אנחנו-החברה-חונקים אותם מליצור: מאביסים אותם בכדורים שמטשטשים את פיכחותם, מאלצים אותם לחיות בתוך מסגרת שכבר לא מתאימה, רוצים שהם יתנהגו ויהיו כמו כולם ב"אחידות".
כל מה שנכתב כאן נובע מניסיון וחוויית חיי.
כיום הנני אחראית לעזור לכל אותם אלה שראו יותר מידי, שחשבו אחרת, שהרגישו בחדות מידי ולתת להם מקום לביטוי, להגשמה וליצירתיות.
מה שהציל אותי היום ממרום גילי וניסיוני היא העובדה שלמדתי מכיתה ד' בביה"ס "הדמוקרטי" בעיר חדרה שהיה בזמנו הראשון מסוגו בארץ.
רק היום אני יכולה ומעריכה את הערך המוסף שהוא הביא לחיי ולחיי רבים אחרים והעניק להם חופש ביטוי ויצירתיות אינסופית.
כן ירבו בתי-ספר, מכללות, אוניברסיטאות אשר יאמצו לעצמן לימודים חווייתיים שמעניקים דגש על הרגש ולא רק על השכל.
אנחנו בני אדם שמורכבים מהפן הפיזי-הגשמי, מהפן הנפשי-הרגשי, מהפן השכלי-האינטלקטואלי ומהפן הרוחני.וזאת עובדה לא בחירה! להתייחס למציאות הקיימת ולא למה שצריך היה להיות, רצוי או כדאי.
יש לתת ביטוי לכל אלה במערכת-החינוך. זה לא צריך לחיות בנפרד מזה.
